העליון הכריע: על חברות השכרת רכב חלה חובה לביטוח צד ג'

בית המשפט העליון אימץ במלואה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבע כי על חברות השכרת רכב חלה חובה לבטח את נזקי הרכוש של צדדים שלישיים, אשר נגרמו כתוצאה מפגיעת רכביהן המושכרים, ובהתאם לכך לשפות את צד ג' בגין הוצאותיו ונזקיו. בית המשפט העליון קבע בפסק הדין, כי "התכלית המרכזית העומדת בבסיס הטלת החובה על חברות השכרת הרכב לבטח את נזקי הרכוש של צדדים שלישיים אשר נגרמו כתוצאה מפגיעת רכביהן המושכרים, היא למנוע מאותם צדדים שלישיים לעמוד בפני שוקת שבורה ללא יכולת ממשית להיטיב את נזקיהם…".

כזכור, היועץ המשפטי לממשלה התייצב מכוח סמכותו הייחודית להליך בקשת רשות ערעור בביהמ"ש העליון, שעסק בחבות של חברות השכרת רכב בתביעות נזקי רכוש שמגישים נגדן צדדים שלישיים בגין נזקים שגרמו שוכרי כלי הרכב שבבעלותם. השאלה שעמדה במוקד בקשת רשות הערעור הינה האם ניתן לחייב חברות להשכרת רכב בפיצוי עבור נזקי רכוש שנגרמו לצדדים שלישיים על-ידי הרכבים המושכרים על ידן?
בקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט העליון ע"י חברת השכרת רכבים "בסט קאר", על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בת"א, אשר דחה את ערעורה לאחר שנתבעה לשלם בגין נזקי רכוש של צד ג', שרכבו נפגע כתוצאה מתאונה שאירעה בינו לבין שוכר רכב. "בסט קאר" טענה, כי אין לראות בה כאחראית ישירה לנזקים שגרם פלוני לצד ג' ברשלנותו, שכן לטענתה, ל"חברת ההשכרה לא הייתה כל יד ורגל בגרימת הנזקים עצמם, וכל חטאה הוא עצם היותה בעלת הרכב".

היועץ המשפטי לממשלה החליט כאמור להתייצב בהליך, ובעמדה העקרונית שהגיש באמצעות עו"ד מלי אומיד-ברגר מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, נאמר כי על חברות להשכרת רכב לשאת בנזקי רכוש של צד ג' שנפגע מרכב השכרה, וזאת בין אם הן רכשו פוליסות ביטוח אחריות כלפי צדדים שלישיים לכלי הרכב שבבעלותן, ובין אם החליטו ליטול על עצמן את ההתחייבות כ"מעין מבטח", במקום לרכוש ביטוח בחברה חיצונית בהתאם לנוהל של משרד התחבורה.

בעמדה נכתב, כי "מצב שבו נהגים אשר ניזוקו ברכושם כתוצאה מפגיעה של כלי רכב בבעלות חברות השכרה, ואשר אינם אחראים לאותה פגיעה, מוצאים עצמם לפני שוקת שבורה לאור התנהלותן של חברות השכרה, גם כאשר הנזק גבוה מסכום דמי ההשתתפות העצמית של הפוגע – אינו ראוי. על חברות השכרת רכב לבטח את רכביה או לנהוג בעצמה כמו כל חברת ביטוח, המוכח לפניה כי מבוטחה אחראי לנזקו של צד ג', ולשפות את הניזוק בגין הוצאותיו ונזקיו".

בית המשפט העליון (כבוד השו' י' וילנר, י' עמית וע' גרוסקופף) דחה את בקשת הערעור, אימץ כאמור במלואה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וקבע כי "הגיעה העת להעמיד הלכה על מכונה, וכן להבהיר מהי החובה המוטלת על חברות ההשכרה בהקשר הנדון, מהן האפשרויות העומדות בפניהן כדי למלא חובה זו, ומיהו הגורם אשר יישא בדמי ההשתתפות העצמית בכל אחת מהחלופות".

בית המשפט העליון עמד בפסק הדין על תכליות נוהל המפקח ונוהל ההשתתפות העצמית שהוצאו על ידי המפקח הארצי על התעבורה, המטילים על חברות ההשכרה חובה לבטח את נזקיו של צד ג' , בין אם ע"י ביטוח עצמי ובין אם באמצעות חברת ביטוח חיצונית כך. "החובה הקבועה בנוהל המפקח על חברות ההשכרה, על שתי חלופותיה, אף מובילה למימוש תכליות ראויות של צדק ויעילות", צוין בפסק הדין.

בית המשפט העליון ציין, כי " רבים מבין הנהגים השוכרים רכבים לטווח קצר אינם תושבי הארץ, והיכולת של אדם פרטי שנקלע לתאונה עמם לאתרם לשם קבלת סעד משפטי בישראל אינה גבוהה. לעומת זאת, בידי חברות ההשכרה אשר מתקשרות עם שוכריהן בהתקשרות חוזית יש את היכולת ואת האמצעים לפעול, מראש או בדיעבד, להגברת סיכויי הגבייה מאותם שוכרים גם בגין תביעות עתידיות. בתוך כך, יכולה חברת ההשכרה לקבל משוכריה את פרטיהם האישיים ואת פרטי האשראי שלהם, וכן לדרוש בטוחות שונות להבטחת נזקים שונים, ככל שתחוב בגינם גם לאחר סיום תקופת ההשכרה.
במילים אחרות, חברת השכרת הרכב היא מונעת הנזק הזולה והיעילה, וליתר דיוק – זו שיכולה לפעול באמצעות נקיטת פעולות פשוטות בעלות נמוכה על מנת לדאוג לכך שצדדים שלישיים אשר ניזוקו כתוצאה מתאונה עם רכבה המושכר, יוכלו להיטיב את נזקם גם במקרים שבהם הנהג השוכר ייעלם".

בית המשפט העליון אימץ את עמדת היועץ המשפטי לממשלה גם באשר לזהות הגורם הנדרש לשאת בתשלום הנזק ביחס לגובה ההשתתפות העצמית. כך, בפסק הדין נקבע, ככל שהנזק שנגרם לצד ג' שווה או נמוך מדמי ההשתתפות שנקבעו בנוהל דמי ההשתתפות העצמית, חברת ההשכרה אינה חייבת לשאת בתשלום הנזק, והחובה לשלם את הנזק תוטל על השוכר. ככל שגובה הנזק עולה על דמי ההשתתפות העצמית של שוכר הרכב, שנקבעו בחוזה בין חברת ההשכרה לבין חברת הביטוח החיצונית, או בחוזה בין השוכר לבין חברת ההשכרה (בהתאם לחלופה שנבחרה), חברת הביטוח (או חברת ההשכרה הנחשבת כמבטחת), תידרש לשלם לצד השלישי את סכום הנזק המלא, וזאת בלא קשר לדמי ההשתתפות העצמית שתהא זכאית לגבות מהמבוטח בהתאם לתנאי הפוליסה.

עוד נקבע, כי אם חברת ההשכרה מתקשרת עם חברת ביטוח חיצונית, ונקבע בפוליסה כי דמי ההשתתפות העצמית יהיו גבוהים מאלה המרביים הקבועים בנוהל השתתפות עצמית, הרי שככל שהנזק יהיה נמוך מדמי ההשתתפות העצמית שנקבעו – יראו בחברת ההשכרה כמי שנעדרת ביטוח חיצוני, ומשכך כמי שבחרה בחלופה השנייה ופועלת כמעין מבטחת. בהתאם לכך, יהיה עליה לשלם לצד השלישי את מלוא הנזק שנגרם לו, ובמישור היחסים שבינה לבין הנהג-השוכר, היא תוכל להיפרע ממנו בהתאם לתנאי החוזה שנכרת ביניהם.

כמו כן נקבע, כי בהתאם לנוהל, שוכר רכב רשאי לוותר על הגבלת סכום ההשתתפות העצמית שיידרש לשלם לחברת ההשכרה במקרה שבו ייגרם נזק לצד ג' (על מנת להוזיל את עלות השכרת הרכב). ואולם, במקרה כזה אין בכך כדי להשפיע על חובתה של חברת ההשכרה לשלם לצד ג' את נזקיו.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה גובשה על ידי המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה והמחלקה למשפט אזרחי בייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, בשיתוף עם רשות שוק ההון והביטוח, ומשרד התחבורה.