העליון: חילוט פלילי בעבירות הלבנת הון קודם לשכר טרחה של עורכי הדין

בית המשפט העליון (כב' השופטים י' אלרון, נ' הנדל וע' גרוסקפף) קיבל את עמדה המשפטית של המדינה, שהוגשה באמצעות המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, לפיה חילוט פלילי בעבירות הלבנת הון קודם לזכותם של עורכי דין אזרחיים לשכר טרחה.

פסק הדין ניתן בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' דרויאן) בלוד, במסגרתה נדחתה בקשת המערערים (עורכי דין אזרחיים) לשחרור חלק מהכספים בהם זכתה חברת ביבי כבישים בע"מ, במסגרת תביעה אזרחית. הכספים נתפסו כדי להבטיח את אפשרות חילוטם בתום ההליך הפלילי נגד החברה במסגרת צו תפיסה זמני שניתן כנגד החברה אגב הגשת כתב אישום כנגדה וכנגד בעליה, יהודה בוזגלו, בגין עבירות שוחד. עורכי הדין, עתרו לשחרור הכספים מכוח הוראות הסכם שכר טרחה שנחתם בינם לבין חברת ביבי כבישים הנוגע לייצוג החברה בהליך האזרחי בטענה שזכותם גוברת על זכות החילוט לטובת הציבור. בהתאם לכך, הסוגיה אשר עמדה במוקד הערעור נסובה סביב השאלה האם זכותם של עורכי דין לשכר טרחה גוברת על האינטרס הציבורי שבתפיסת כספי נאשם בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, לשם חילוט הכספים היה ויורשע בתום ההליך הפלילי המתנהל נגדו.

במענה לשאלה זו אימץ בית המשפט העליון את עמדת המחלקה הכלכלית וקבע כי עורכי הדין לא הוכיחו כי זכותם ביחס לכספי החילוט היא זכות קניינית, מעין קניינית או זכות מוכרעת. בפסק הדין כתב כב' השופט אלרון: "תנאי סף לטענה של צד שלישי שלפיה אין לחלט או להורות על צו זמני ביחס לנכס של נידון או נאשם לפי חוק איסור הלבנת הון לפי הסייגים שלעיל, הוא כי עלה בידי אותו צד שלישי להראות כי הוא מחזיק בזכות קניינית, בזכות מעין קניינית או בזכות מוכרעת בנכס".

בנוסף הבהיר בית המשפט כי גם באשר לטענה כי לעורכי הדין יש זיקה מיוחדת לכספים כיוון שבזכות שירותם המשפטי נוצר החיוב הכספי לטובת הנאשם התקבלה עמדת המדינה התקבלה ונקבע כי: "אין בסיס לטענה לפיה זכותם של עורכי דין לקבלת שכר טרחה שונה במהותה מזכותם של נושים אחרים להיפרע מן החברה. עבודתו ושליחותו של עורך הדין ייחודית היא, במובנים רבים, ונודעת לה חשיבות משמעותית בקרב מיוצגיו, בית המשפט ומערכת הצדק בכללותה – על כך אין עוררין. יחד עם זאת, במצב של תחרות בין נושים, לא מצאתי עיגון בדין להבחין בין עורך דין המצפה לקבלת שכר טרחתו כפי שהוסכם בינו ובין לקוחו, היינו: החייב, ובין כל ספק שירות אחר אשר נקשר עם החייב בקשר חוזי. יעידו על כך המקרים הרבים בהם עורכי דין פקדו את בתי המשפט לאורך השנים כדי לדרוש את חלקם בתביעות בהליכי פירוק וחדלות פירעון, בדומה לנושים אחרים … במקרים כגון דא, לא נדרשו בתי המשפט לטענה לפיה זכותם של עורכי הדין לקבלת שכר טרחה היא זכות קניינית או מעין קניינית, אשר מקנה להם עדיפות על פני יתר הנושים. לכן מוקשה תהא העמדה שדווקא בהתייחס לתביעת שחרור כספי חילוט, יש לרומם את הזכות לקבלת שכר טרחה לכדי אותו מעמד נורמטיבי מיוחד… אינני מתעלם מטענת עורכי הדין כי קיימת זיקה מיוחדת בין כספי החילוט ובין שכר עבודתם. אך כל עוד המחוקק לא מכיר בזכותם לקבלת שכר כזכות קניינית או מעין קניינית, ומנגד עומדים שיקולים כבדי משקל כגון השוויון בין הנושים והאינטרס הציבורי נגד פשיעה כלכלית, לא מצאתי מקום לקבל את הערעור.""איני רואה כל טעם להבחין בין חובותיו של נאשם או נידון כלפי עורך דינו לבין חובותיו כלפי נושים אחרים לעניין חילוט הכספים. במקרים שבהם עורך הדין אינו מצביע על זיקה משמעותית לכספים, כפי שהוסבר לעיל, הרי שאין בטענתו לזכות בהם כדי לגבור על האינטרס הציבורי שבתפיסתו או חילוטו".

יתרה מכך, בית המשפט העליון אף קיבל את טענת המדינה לפיה אין כל הבדל מהותי בין חוב של נאשם לעורכי דינו לבין חובו של נאשם לכל נושה אובליגטורי אחר: "איני רואה כל טעם להבחין בין חובותיו של נאשם או נידון כלפי עורך דינו לבין חובותיו כלפי נושים אחרים לעניין חילוט הכספים. במקרים שבהם עורך הדין אינו מצביע על זיקה משמעותית לכספים, כפי שהוסבר לעיל, הרי שאין בטענתו לזכות בהם כדי לגבור על האינטרס הציבורי שבתפיסתו או חילוטו".

לצד האמור, מקרה דנן, אף שלא עלה בידי המערערים לבסס זיקה מספקת לכספים נקבע כי כיוון שמדובר בשלב בתפיסה הזמני וטרם ניתן צו חילוט סופי לאחר הרשעה על בית המשפט המחוזי לבחון חלופה אחרת, באופן שהיה בו כדי להביא לפגיעה פחותה בזכויותיהם של המערערים וזאת עד למתן הכרעת הדין וכך נכתב: "משהחלופות לתפיסת הכספים האמורים טרם נבחנו, אני סבור כי אין מנוס מהחזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיורה על שחרור חלק מהכספים התפוסים לטובת המערערים, באופן שיאפשר תשלום חלק משכרם, כפי שיקבע על ידו, בכפוף להצגת חלופות הולמות להנחת דעתו להבטחת האפשרות לחילוט הכספים בעתיד".

השופט הנדל, בדעת מיעוט, לא היה שותף לעמדה זו והבהיר כי "בניגוד לחברי הייתי מורה על דחיית הערעור באופן מלא. זאת, מבלי להורות, כפי שקבע חברי, על החזרת התיק להמשך דיון בפני בית המשפט המחוזי לבחינת חלופות פוגעניות פחות לתפיסת הכספים".

את המדינה ייצגו עו"ד יוראי מצלאוי, עו"ד דן אלדד ועו"ד מאור אבן-חן מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה.