משנים את חוקי המשחק: בג"ץ מצמצם את יכולת בתי הדין הרבניים לפסוק מזונות
עורכי הדין שי שמחיוב ואסי סגל. צילום: ליאור גבריאל
בג"ץ הכריע: בפסק דין תקדימי שהתקבל בימים אלה, קבע בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ) כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים כלל לדון במזונות ילדים, אלא אם קיימת הסכמה מפורשת לכך מטעם שני הצדדים.
ההחלטה התקבלה במסגרת ארבע עתירות שהוגשו נגד פסיקות של בתי הדין הרבניים, אשר פסקו לאחרונה מזונות ילדים במסגרת תביעות גירושין.
לדברי עורכי הדין אסי סגל ושי שמחיוב שייצגו את אחד העותרים, משמעות פסק הדין רחבה, וצפויה להשפיע על תיקים רבים במסגרת מאבקי גירושין. לדבריהם: "פסק הדין מסיים עיוות משמעותי, אותו יצרו בתי הדין הרבניים, עיוות הטומן בחובו סכנה לחוסר איזון בין זכויות ההורים בפסיקת דמי המזונות".
הדיון המשפטי הטעון נסוב סביב פרשנות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), המעניק לבתי הדין סמכות לדון "בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין". לאורך השנים פירשו בתי הדין הרבניים סעיף זה כמקנה להם סמכות לדון גם במזונות ילדים, כאשר אחד הצדדים כורך את עניינם בתביעת הגירושין.
על פי העתירות שהוגשו, החלטות אלה של בתי הדין הרבניים עומדות בניגוד להלכת שרגאי, שנתקבלה בבית המשפט העליון בשנת 1969, ולפיה מזונות ילדים אינם עניין הכרוך בטבעו בגירושין, ולכן אינם נכללים במסגרת סמכותם של בתי הדין הרבניים.
על פי העותרים, הלכת שרגאי קובעת כי תביעת מזונות ילדים יכולה להתברר בבית הדין הרבני רק אם מדובר בתביעת "השבת הוצאות" – כלומר, כאשר אחד ההורים מבקש החזר על הוצאות שכבר שילם עבור ילדיו. אם מדובר בתביעת מזונות כוללת, הנוגעת לצרכי הילדים בעתיד, על התביעה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה.
העותרים, אבות שחויבו במזונות ילדיהם על ידי בתי הדין הרבניים, טענו כי בתי הדין הרבניים אינם יכולים לקבוע סכומי מזונות שלא על פי הדין האזרחי הסדור בנושא, וכי הדבר גורם לפגיעה חמורה בזכויותיהם המשפטיות.
כך, למשל, קבע בית המשפט העליון לפני מספר שנים כי דמי מזונות הילדים עשויים להצטמצם בצורה משמעותית, להתבטל כליל, או להידרש מהאם עצמה, בהתאם להסדרי השהייה של הצדדים עם ילדיהם ובהתחשב בפער בהכנסותיהם.
בניגוד לכך, ההלכה היהודית, שלפיה פועלים בתי הדין הרבניים, קובעת שבכל מקרה קיימת חובה של האב לזון את ילדיו, גם במקרים שבהם הכנסתו קטנה בהרבה מהכנסתה של האם.
היועצת המשפטית לממשלה הגישה את עמדתה בנושא, ובה תמכה בטענות העותרים וקבעה כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם בפסיקות המזונות. מנגד, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני טען כי יש לפרש את סמכות בתי הדין באופן רחב יותר, וכי אין מניעה עקרונית לכרוך את מזונות הילדים במסגרת תביעת הגירושין, כל עוד ניתנת לצד השני האפשרות לפנות לערכאה אזרחית.
בהרכב של שלושה שופטים – נעם סולברג, יעל וילנר ורות רונן – התקבלה החלטה ברוב דעות, ולפיה החלטות בתי הדין הרבניים שנדונו בעתירות ניתנו בחוסר סמכות ודינן להתבטל.
דעת הרוב בפסק הדין המפורט, שנכתבה על ידי השופטת יעל וילנר והצטרפה אליה השופטת רות רונן, קבעה כי הלכת שרגאי מחייבת את בתי הדין הרבניים להימנע מכל דיון במזונות ילדים ללא הסכמה מפורשת מטעם שני הצדדים.
השופטת וילנר הבהירה כי הלכת שרגאי מבוססת על ההבחנה בין תביעת מזונות ילדים, שהיא זכות עצמאית של הילד ואינה תלויה בהליכי הגירושין, לבין תביעת "השבת הוצאות" של אחד ההורים. לפיכך, אין אפשרות לדון במזונות ילדים עצמם בבית הדין הרבני, אלא אם כן מדובר בתביעת החזר עבור הוצאות קונקרטיות שכבר שולמו.
על פי דין, קטינים מיוצגים בתביעות אלה על ידי הוריהם, או על ידי אפוטרופוס שמונה להם.
בניגוד לדעת הרוב, השופט נעם סולברג סבר כי יש לאפשר כריכת מזונות ילדים בתביעות גירושין הנדונות בפני בתי הדין הרבניים, ובלבד שהדבר אינו מונע מהילד להגיש תביעה עצמאית בבית המשפט לענייני משפחה. לדבריו, הגבלת סמכות בתי הדין הרבניים באופן כה נוקשה אינה תואמת את המציאות המשפטית הנוכחית.
משמעות ההחלטה היא כי מעתה כל הורה המבקש לקבוע מזונות עבור ילדיו יידרש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, אלא אם כן ההורים יסכימו במפורש על בירור הנושא בפני בית הדין הרבני. כמו כן, פסק הדין מדגיש כי בתי הדין הרבניים אינם רשאים להרחיב את סמכותם מעבר למה שנקבע בפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון.
לדברי עורכי הדין אסי סגל ושי שמחיוב: "המשמעות הפרקטית של החלטת בג"ץ ביחס למרשנו הייתה דרמטית ומשנה מציאות – שכן בית הדין הרבני פסק לו מזונות גבוהים ובלתי סבירים. בית הדין לא לקח בחשבון את הכנסות הצד השני ואת הסדרי השהות הדומים שאותם מקיימים ההורים. אם פסיקה זו לא הייתה מבוטלת על ידי הבג״ץ, הדבר היה מקבע בית עני ובית עשיר וגוזרת על מרשנו חיים של צמצום ודוחק, בניגוד לדין ולחוש הצדק הטבעי".
הרכב שופטי בג"ץ החליט שלא לחייב את הצדדים בהוצאות משפט, מאחר שהעתירות עסקו בשאלה עקרונית של סמכות בתי הדין הרבניים.
